​

​

 

 

מתוך עולמות שבורים

היא צומחת, היא צומחת

לילות שלמים היא רוקמת

כל מה שיקרה לה

(חזקה מהרוח, מילים-אסתר שמיר, ביצוע- גלי עטרי)

 

 

ואני לו כותונת הייתי רוקמת,

כותונת של תכלת עם פרח זהב.
(היו לילות, מילים-יעקב אורלנד, לחן- מרדכי זעירא)

 

 

 

תערוכת היחיד של מאיר סידי גדושה. הקירות עמוסים וגדושים בפורטרטים רקומים הנדמים כהעתקי צילומים פורמליים המאפיינים תעודות זיהוי רשמיות או דרכונים. אלא שמבט מעמיק בפורטרטים חושף את הצד הנסתר בעבודת הרקמה, המעיד על היותם הרבה מעבר להעתק פורמלי של צילום פספורט. מבט מעמיק חושף את השתקפותן של חוויות חיים, שברי זיכרונות, מבטים של אנשים חיים ומתים, עצב ושמחה, היסטוריה ותחושת מקום. סידי רוקם את כל אלו מתוך תחושת שליחות ותיקון. בניגוד לגלי עטרי ששרה על אישה הרוקמת את עתידה, הרי שסידי רוקם את עברו ואת העבר של משפחתו. סידי רוקם את זיכרונות בית ילדותו, את הדמויות שעיצבו את חייו כילד וכבוגר – אמו, אביו ובת זוגתו ודודותיו. את הפורטרטים הוא רוקם, בחלקם, בחוטי התפירה שהותירה אמו ז״ל, או על השעווניות שכיסו את שולחנות ביתה. סידי מבקש לתקן את חרדות הדור השלישי, חרדות העוברות מדור לדור, ועושה זאת באמצעות שימוש בטכניקה מסורתית, הנחשבת, כפי שטענה הסוציולוגית וחוקרת האמנות שרה חינסקי,  לאמנות עממית ״נמוכה״, מזרחית ונשית. החרדות באות לידי ביטוי בעבודה היחידה שאינה פורטרט, אלא שקופית אזעקה ממלחמת המפרץ, תקופה המייצגת את החרדות הקיומיים שסידי זוכר כילד. אל מול עבודה זו מתערבבות דמויות ילדותו וחייו הבוגרים, דמויות נאלמות – חלקן ללא פה ועיניים, נראות אך לא נשמעות, בעלות מבט נוגה ובוגר, דמויות כפי שרואה אותן ילד בשעת מלחמה.

 

הילד החרד, הרוקם בבגרותו את חוויות הילדות ובני המשפחה, מבקש להיזכר בגובלנים של בית סבתו, באסתטיקה של העבר, שלא ישוב עוד. ״תמונת עבר שלא ישוב״ כפי שטוען וולטר בנימין, פורטרטים שהם ״מחוזות זיכרון״ בלשונו של התיאורטיקן הצרפתי פייר נורה. לדידו של נורה: "הזיכרון הוא החיים, הוא הנישא תמיד על-ידי קבוצות חיות, ולפיכך הוא מתפתח תמיד, פתוח לדיאלקטיקה של ההיזכרות והשכחה, רגיש לכל השימושים והמניפולציות, יודע תקופות חביון ארוכות ופרצי חיות פתאומיים" (נורה, 1993: 6). כך עבודת הרקמה, על אף תפיסתה כאמנות שולית ונחותה, הופכת בידיו המיומנות של סידי ככלי להעצמת הזיכרון, ולדרך שלו לספר את סיפור חייו, על כל מורכבותו, ולהציע מבט מעמיק אל נפשו ורגשותיו. הילד, שמופיע באחד הפורטרטים כשהוא בן ארבע, מביט, מפויס, על סבא מאיר, על הדודה והאמא הנדמות כשתי נשים לא צעירות ולא שמחות במיוחד, נזכר במלחמת המפרץ, בבית הילדות, בסיפורי המבוגרים על יאסי ועל מקומות אחרים ורחוקים, על טראומות ושברי חיים. סידי נזכר בדמויות שאמורות להשרות ביטחון אבל הפורטרטים שלהן התלויים על הקיר מביעים קליידוסקופ שלם של רגשות הבא לידי ביטוי במנעד הצבעים, במסגרות העץ הישנות ובחוטי הרקמה.

 

אוסף בני המשפחה, בגודשם את קירות הגלריה, נראים כמי שעוד רגע קט יצאו מתוך מסגרות העץ וחוטי הרקמה היוצרים את פניהם הרשמיים, וישבו לסעוד על השולחן עטוף השעוונית שבבית שכבר איננו. כך, עוצמתו של מעשה הרקמה, של האסתטיקה הישנה,  ושל גודש הדמויות והעבודות יוצר מרחב שמתפענח אט אט מתוך מבט אל שלל הדמויות הרקומות, מרחב ביתי, רגשי, טראומטי לפרקים, ואפילו נוסטלגי, שבו האמן חוזר להיות הילד המוקף בני משפחה. זהו מרחב פיסי וסימבולי, חברתי ומשפחתי, רגשי וטראומטי גם יחד. כל שנותר לנו, הצופים במעשה האמנות, לדמיין את המרחב המשפחתי, המגונן אך גם אחוז האימה והחרדות, הצף ועולה מעבודותיו של סידי.

ד״ר חן משגב, האוניברסיטה הפתוחה